תוכן שיווקירחובות עמוסים בפחים, שקיות אשפה פתוחות וריח לוואי קבוע הפכו לחלק מהנוף העירוני בישראל. בשכונות חדשות עוד אפשר לראות השקעה בעיצוב, אבל מתחת לחלונות רבים עדיין חונה משאית זבל בכל בוקר.
גם כשמתקינים כאן מערכות פינוי אשפה מתקדמות, לא פעם הן נתקעות על שימוש לקוי: שקיות פתוחות, קרטונים בפירים ותחושה שהמערכת כבר תסתדר מעצמה, כשהנפגעים בקצה הם התושבים. באירופה למדו לטפל בנושא באמצעות טכנולוגיה מתקדמת. אולי הגיע הזמן שזה יגיע גם לישראל.
איך מפנים אשפה בלי משאית בזבל
באירופה אפשר ללכת ברחובות נקיים ולראות מעט מאוד פחים גלויים. בערים כמו ברצלונה שטוקהולם וברגן פינוי האשפה מתבצע דרך צנרת תת־קרקעית סגורה. התושב משליך את השקית לפתח ייעודי, והאשפה נשאבת בלחץ אוויר לתחנת איסוף מרכזית.
מערכת איסוף אשפה פנאומטית בחבל הבסקים בצפון ספרד, מתוך "ויקיפדיה"
העיקרון פשוט: רשת צינורות תת-קרקעיים מחברת בין נקודות איסוף בשכונות ובמבנים לבין טרמינל מרכזי. מערכת שליטה ובקרה מפעילה מחזורי שאיבה אוטומטיים, לפי עומס המערכת ולפי סוג הפסולת. כך מצטמצם הצורך במשאיות שעוברות בכל רחוב ובפחי אשפה גדולים בשטח הציבורי.
מערכות פנאומטיות מפחיתות מפגעי ריח, לכלוך ונזילות, כי כל התהליך מתרחש במערכת סגורה כמעט הרמטית. הן גם תורמות לצמצום רעש, כי פחות משאיות נכנסות לשכונות בשעות הבוקר המוקדמות. עבור תושבים זו חוויית מגורים שקטה ונקייה יותר, ללא פחים גדולים ליד הכניסה לבניין.
מה קורה היום בישראל: התנהגות ישראלית, מערכת אירופית
התדמית הרווחת היא שפה “מפגרים מאחור” בטכנולוגיות סביבתיות. בפועל, רשויות מקומיות בישראל כבר מקדמות פרויקטים רחבי היקף של פינוי פסולת פנאומטי. בשנים האחרונות הוקמו מערכות כאלה בשכונות חדשות ביבנה, רעננה, ולפי דיווחים יוקמו בהמשך בתל אביב, ראשון לציון ועוד.
כמו שקורה לא פעם בישראל, גם כאן הטכנולוגיה מתקדמת, אבל ההתנהגות בשטח לפעמים מושכת לכיוון אחר. בשכונות שבהן מותקנת מערכת פינוי אשפה פנאומטית נרשמו לא מעט מקרים של שימוש לא נכון: שקיות פתוחות, השלכת קרטונים גדולים, ציוד ישן ואפילו פסולת בנייה לפירי האשפה. כל פעולה כזו עלולה לגרום לסתימה או לנזק לצנרת.
כשתושב משליך לפיר דבר גדול מדי, הוא לא רואה את ההשלכות מיד. אבל במורד הקו עלול להיחסם קטע שלם של המערכת, ולפגוע במאות דיירים. בישראל כבר נצברו דוגמאות לשכונות שבהן היה צריך לבצע תיקונים תכופים, לא בגלל כשל טכני, אלא בגלל שימוש לא אחראי. כאן מתברר שמערכת מתקדמת לבד לא מספיקה; צריך גם שינוי הרגלים והתאמה תרבותית.
באירופה למדו לחנך את הציבור
העניין הזה אינו “בעיה ישראלית בלבד”. גם בערים באירופה, כולל שטוקהולם, דיווחו בשנים הראשונות על תקלות דומות. תושבים שניסו “לדחוף עוד משהו קטן לפיר”, שימוש לא נכון, ואי הבנה של גבולות המערכת. ההבדל הוא בכך ששם הבינו מהר מאוד שהפתרון אינו רק טכנולוגי, אלא גם חינוכי וניהולי.
בעולם כבר מיושמים פתרונות מתקדמים שמטפלים בדיוק באתגרים האלה. אחת הגישות היא שילוב צ’יפים או אמצעי זיהוי אחרים בפירי האשפה. כל שימוש מקושר לדייר או לדירה, ובמקרה של שימוש שגוי או גרימת נזק ניתן לגלגל חלק מהעלות אל הגורם האחראי. עצם הידיעה שהשימוש מתועד משנה את ההתנהגות.
אפשרות נוספת היא השקעה עקבית בחינוך והסברה: שילוט ברור, הסבר קצר בעת אכלוס הבניין, חוברות דיגיטליות וסרטוני וידאו שממחישים מה מותר ומה אסור להשליך. לא “עוד עלון”, אלא חלק מובנה בתהליך קבלת המפתח לדירה.
בערים מסוימות בחרו גם להציב מצלמות ברחבת הפירים, בעיקר בנקודות ציבוריות, כדי לצמצם השלכת פסולת חריגה ולהרתיע מפני שימוש לא אחראי. השילוב בין טכנולוגיה, אכיפה חכמה וחינוך ציבורי הופך את המערכת לעמידה יותר, גם כשההרגלים הראשוניים של התושבים רחוקים מלהיות מושלמים.
